נכתב בהשראה של תחילת המשחקים האולימפיים והכישלונות הראשונים של המתחרים הישראלים.

סיפור על ריצה במסלול הביתי והמלחמות שמתרחשות בראשנו בדרך לשינוי המיוחד.

ישנו מסלול קרוב לביתי באורך של 5 קילומטרים בקירוב. תחילתו וסופו של המסלול בעליה. בכל פעם שאני יוצא להקפה שכוללת הליכה וריצה לסירוגין של המסלול אני מתחיל אותו בהליכה כי הריצה בעליה קשה לי. אתמול בצעד יוצא דופן עשיתי חימום קטן, מדדתי זמנים, והופ.. התחלתי את ההקפה בריצה בעליה.

המחשבות הראשונות שעלו במוחי היו ברובן מחשבות פסימיות שמצפות לכישלון. אני אשבר מהר מאד, אפסיק לרוץ, ההליכה תהיה איטית והזמן לא יהיה אטרקטיבי. הקילומטר הראשון היה קשה אך לא נורא. הרגשתי שאני מפשיר, הגעתי למישור ואז לירידה קלה ופתאום אני בנקודה של שני קילומטרים. הרגשתי בתנופה וחשבתי לעצמי שיש ממש סיכוי שאני מצליח לרוץ ברצף 3 קילומטרים. המשכתי לרוץ ומחשבה קפצה לי, שאולי אוכל לסיים בריצה את כל המסלול. המחשבה נפסלה על הסף לנוכח המאמצים העילאיים, הדופק המואץ והנשימה הלא סדורה שלי, מה גם שערב קודם לכן עשיתי סקווטים עם משקל רב והרגשתי מעט תפוס ברגליים. לקראת סיום הקילומטר הרביעי המחשבות נדדו לעליה בקילומטר החמישי: "אין סיכוי שאני מצליח!". סיימתי את הקילומטר הרביעי בהפתעה גמורה עם שמץ של סיכוי להצלחה.

הקילומטר החמישי היה אחד הקטעים היותר קשים בחיי הספורטיביים. כזה שהזכיר לי למה אני לא אוהב לרוץ בפרט ולא אוהב פעילות גופנית בכלל. חזרתי במחשבות לרגע טראומתי בחיי בתרגיל חטיבתי בגולני באחד החורפים היותר קשים שאני זוכר. גשם זלעפות, אני עם מרגמה 60 על הגב, המנשא שעליו מונחת המרגמה רוקד והמ"מ מסמן ירידה במקום. אני זוכר שלולית ענקית של בוץ. קר ומגעיל לי ואני שואל את עצמי מה לעזאזל אתה עושה פה?! העלייה קשה לי אבל אני רואה את הסוף. בכוחות אחרונים אני מסיים מביט בשעון 32 דקות. שיא אישי. בזמן וריצה רצופה. תחושת הישג מדהימה. כמובן שחבריי האצנים המיומנים לא מבינים על מה המהומה.
היום, לפני הריצה, התחילה מלחמה חדשה! מלחמה פסיכולוגית בראשי. כל תבניות המחשבה השליליות האוטומטיות קפצו. האם אוכל לעשות זאת שוב? האם ההישג היה מקרי? לא נראה לי שאצליח, אני אף פעם לא מצליח, סף התסכול הנמוך ישנו ומחכה לצאת, במיוחד כשרגליי תפוסות. או כך לפחות נדמה לי. ההתחלה הייתה כבדה וקשה יותר מההתחלה אתמול. אין סיכוי להצליח לרוץ רצוף את כל המסלול וגם לא בתוצאה כזו…

עובר בקושי את הקילומטר הראשון, מחכה להפשרה וכלום לא קורה. אומר לעצמי לפחות תגיע לנקודה השנייה בריצה. איפה שהוא באמצע המסלול נשברתי ועברתי להליכה. רגע קשה. תחושת כישלון. מחשבה מצחיקה עוברת בראשי: היום העברתי סדנת תעסוקה לחרדים באשדוד. הסוגיה שעל הפרק הייתה חסמים. סיפרתי על הפיל והשרשרת, שאלתי מה השרשרת מסמלת עבורם וביקשתי מהם להציף את החסמים שלהם. עלו, להפתעתי, בעיקר חסמים פנימיים: ביטחון עצמי, דימוי עצמי, פחד מכישלון ועוד. הסברתי שהחסמים שלנו קשורים ישירות לתבניות המחשבה המכשילות שלנו ושהן צצות באופן אוטומטי. הצעתי להחליף אותן במחשבות מקדמות. מצחיק שהסנדלר רץ יחף. מיד חזרתי לרוץ.
עברתי להליכה פעם נוספת. קשה לאסוף את עצמך אחרי נפילה. כדי לשנות חשיבה ולהתעודד אמרתי לעצמי שבכל מקרה אני רץ את העלייה בסוף וכך היה. תוצאה ספית 32 דק ו50 שניות. רק דקה נוספת. הופתעתי ויחד עם זאת נפלו לי מספר אסימונים:

בקשר לספורט וספורטאים:
• בתהליך שנמשך מספר חודשים נראה לי שדקה היא שולית. אצל ספורטאים אולימפיים בתהליך שנמשך 4 שנים מאית השנייה היא ההבדל בין מדליית זהב וכסף ובכלל ההבדל בין הצלחה וכישלון.
• יש לספורטאים האלו מלחמות פסיכולוגיות ברמה שאני בכלל לא תופס.

ברמה האישית למדתי:
• אני צריך להיות הרבה יותר אמפתי כלפי הקושי בשינוי אצל המשתתפים שלי. קל יותר להנחות אחרים לשינוי מלעשות אותו.
• אני חייב להיות עקבי ובכל זאת לאפשר לעצמי נפילות קטנות בדרך.
• ירידה במשקל וניהול אורח חיים בריא הם תהליך קלאסי. יש בו הרבה נפילות קטנות אך אם אני דבק בתהליך אני משיג תוצאות בטווח הארוך.
• הרדיפה אחר מטרות קצרות מפתה מאד וממכרת.
• יש משהו טוב במלחמות פנימיות: נדמה לי שהריצה נגמרת מהר יותר
• אני צריך לזכור כל הזמן: TRUST THE PROCESS

בהצלחה לספורטאים האולימפיים שלנו!